ספר זה, המבוסס על "דניאל" המקראי, אינו מחקר מדעי.
הנפשות הפועלות בו חורגות מתקופתן ויש בהן, באווירה האופפת אותן, בהתנהגותן ובדבריהן, כדי לגעת בהווה ולנבא את העתיד לבוא.
היסוד המוצק, עליו נבנית העלילה וזורמות ההתרחשויות, היא הרוח. והיא מקור נאמן לסיפוק אמנותי נמשך ועמוק.
הערה:
קטעי הכתובים מובאים בגרשיים, לא תמיד במלואם ולעתים - בתוספת שהעלילה חייבה.
ספר I: הנער
הדרך בואכה ענתות
הציץ ללא משים מבעד לחלון הרחב - שמים גבוהים, עננה, אחת בלבד, צחורה כשלג, נעה על פני התכלת הזוהרת כמחשבה שיש עמה מידה מובהקת של יישוב דעת וכל כולה לא באה בלתי אם להטעים את טוהר שלוותה של ההכרה, האינסופית, האלוהית...
האומנם "האלוהית"? ושמא, אין זו מחשבה בלתי אם זיכרון, המושך זיכרון אחר, וההוא, עוד אחד, והם חולפים להם בזה אחר זה, על פני מרחביה של ההכרה, מבלי לגעת בה כלשהו, מבלי להכתימה, כבלתי שייכים לה ואף-על-פי-כן, כסרים למרותה.
יושב בביתו בירושלים, מול השער המהודר, שמזה זמן שומם הוא, שלא כבעבר, בטרם בואם של הכשדים. אז המה השער המהודר אדם ובהמה.
משמר כשדי רכוב חולף על פני הרחוב הצר. הפנים של הכשדים, רובם ככולם, חמורי סבר. הם עוצרים יהודי שזקנו יורד על מידותיו, ושואלים אותו מה ברוכנם קלות לעברו.
והיהודי נושא את מבטו המזוגג, ועיניהם נפגשות. ומיד הכל מתבהר לו: הכשדים שואלים עליו, מבקשים אחריו, נער יהודי שזה לא כבר הגיע למצוות.
מאז השבוע שחלף, פשטה השמועה, שהכשדים יאספו אותו ואת שלושת רעיו, חנניה, מישאל ועזריה. ועוד כהנה וכהנה "ילדים", על פי לשונם של הכשדים, מבני משפחת המלוכה ומקורביה, "משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כוח להם לעמוד בהיכל המלך". שמועה עיקשת שלא גוועה עם חלוף הימים אלא אדרבא, הוסיפה ונתחזקה, ושבה לעלות בשיחותיהם של העבדים והמשרתים בבית ומחוצה לו.
והן הוא ורעיו הם בניהם של אנשי החצר, ואבותיהם שימשו את המלך כשרים וכיועצים. גם היה להם מורה תורה משותף, שניסה בכל כוחו לבאר להם את רזיהם של הכתובים ולפרשם כיאות. איש תם ועניו, וירא שמים, אך חסר אותה השראה החוצה את קליפתם של דברים וחודרת ללבם.
(חזור לדף קודם)
תחת הדרכתו למדו בעל-פה את פסוקי התורה, נגעו ולא נגעו בספרי הנביאים, אך לכתובים לא הגיעו. ולא ניתן היה לצפות ליותר מזה. נשארו כמות שהיו - צמאי-דעת, צימאון שלא היתה לו רוויה, והוא הציק להם, ואחרי השיעורים היו נוהגים להתאסף ולחזור על הפסוקים שלמדו ולנסות לפרשם שלא כדרך מורם, שלא כדרך הכוהנים המופקדים על עבודת הקודש. ופעמים שהצליחו והדבר הביא רווחה לנפשם והעלה אותה חדווה שקטה שניתן לכנותה, החדווה שבהבנה. ופעמים שלא עלה בידם לפרש דבר, לחדור מבעד למעטה הרדוד-החיצוני-מילולי של פסוקי הקודש, מפח נפש היה אז מנת חלקם והאכזבה, שליוותה אותם ימים ולעיתים גם שבועות.
ומלבד מלמד התורה היה לו מחנך אחר, איש האיים שבצפון שנשא את השם המוזר "טאודורוס", גבר רחב פנים וכתף, בהיר עור ושיער, שבתחילה לא הבין אפילו הברה מלשון הקודש. נספח טאודורוס אל משפחתם בדרך מקרה. באחד מן הימים ההם, שכשדים טרם צרו על עיר הבירה, רכב אביו ברחבת השוק ההומה והבחין בשלושה יהודים המכים זר ומנסים לכפותו, והלז עושה בכל כוחו להימלט מידיהם. קרב אביו אל המכים ושאלם במה חטא האיש הזה שחפצים הם לכפותו. הבהירו לו, שהזר נכנס ברוב חוצפתו למקדש וטימא אותו, מאחר ואינו מבני ישראל ויהודה אלא גוי שעורלה לו, עכו"ם לכל דבר, והסקילה יאה לו. ואביו הזכיר להם כבדרך אגב, שאין איסור לגוי לבקר במקדש, ושנאמר בתורה שכל העמים יעבדו את ה' וקולם של כל המתפללים לו, יישמע. נבוכו היהודים, מה גם שבורותם בידע הכתובים התגלתה לעין כל. ואז הציע אביו שלושה שקלי זהב, שקל לכל אחד מהמכים, תמורת שחרורו של האיש. הללו הסכימו, הניחו לזר והושיטו ידיהם הרועדות לקבל את השקלים המובטחים, קלטו אותם בעודם באוויר ונחפזו להסתלק מן המקום.
הזר הביע את הוקרתו לאביו שחילצו ממכיו, בתנועות גוף וידיים. האב ניסה לדובבו בארמית, מצרית וכשדית, ולשווא - שפתו של האיש שונה היתה מכל אלה הלשונות. בירכו האב לשלום, ופנה לדרכו. רץ הזר אחריו, נאחז במשוורת והתחנן בתנועות ידיים ציוריות ובפיתולי גוף, להצטרף אל גואלו, אם אין להלז התנגדות. וכך בא בהיר העור והשיער לביתם כאורח תחילה ואחר כמשרת ולבסוף כמחנך.
(חזור לדף קודם)
בקלות מפתיעה סיגל לו טאודורוס את העברית המדוברת, את הארמית ואף כמה ניבים מצריים בעגת הרחוב. מוצאו ממדינה רחוקה, מעבר לים, ושמה אתונה, ותושביה של אתונה זו תאווים יותר מכל את החכמה, ומנסים להסביר כל התופעות בתבל דרך החכמה, ובוטחים הם בחכמתם במידה יתרה, לעיתים אף יותר מבאלהיהם. ואין מדובר באלהים אלא באלים, המון רב של אלים ואלות, שלא יכלו שלא להעלות חיוך סלחני על שפתיו, בשומעו על חגיגותיהם ומריבותיהם, ונישואיהם והרפתקאותיהם.
טאודורוס לימדו איפוק, צחות לשון ותרגילי גוף, המחזקים את שריריו ומערכותיו ותורת חשבון מיוחדת במינה, העוסקת במדידות שטחים מכל הסוגים ושמה בלעז "גיאומטריה". ומאחר ולא היה באלו כדי לערער את אמונתו באלהים, התקבלו בברכה, והוא עשה בהם חיל. טאודורוס, בסופו של דבר, התגייר, נימול והפך "דוֹרְעוֹז".
הקצין הכשדי עלה במדרגות. פסיעותיו מהדהדות בחלל הריק של הבית הגבוה, המהודר, ביתו של שר מדינה ויועץ בכיר למלך. עוד מעט והוא ידפוק על הדלת הכבדה... והנה הדפיקות - שקולות אך אומרות שררה ומבחינה זו, מחרידות בגסותן.
אחד העבדים פתח, ולאחר ששמע מה בפיו של הסרדיוט קרא לאימו. דין ודברים קצר. הוא נקרא אל קיטונו, לשם הולך החייל הכשדי. אכן, עליו להתלוות לו ולרדת בבלה, שם יחונך ויהיה משרת את המלך הגדול, נבוכדנצר.
משאלה לו, אחת ויחידה - שיותן לו זמן, כמחצית היום, לרדת לענתות הקרובה. חפץ הוא ליטול ברכת פרידה מאיש ענתות שטרם הכירו ורק שמעו הגיע לאוזניו, להשתחוות לו אפיים ארצה, לחזות במו עיניו בנביא-אלהים, שלא קם כמוהו בלתי אם אחד לדור או שמא, אחד לדורות רבים.
הקצין יוכל להתלוות אליו אם רצונו הוא, או לשלוח עמו אי-אלה אנשי משמר.
איש הצבא הכשדי מקשיב לדבריו בדממה, ראשו מושפל. אחר נושא את מבטו הקודר, המתריס, ובוחנו, חזור ובחון מכף רגל ועד ראש. מרירות במבטו וניכר שאין שהייתו בירושלים השוממת לשביעות רצונו.
(חזור לדף קודם)
שניים מחייליו יתלוו לו, ועליו לשוב הלום לא יאוחר משעת הצהריים, בעלות השמש למרום פסגתה.
מהנהן לחיוב כמאשר ומסכים. ישוב הלום לפני הצהריים, מצהיר הוא, בטרם תעלה השמש ותגיע למרום פסגתה.
שלושתם יורדים לאפלוליתה של האורווה הארכנית, הריקה כמעט. הכשדים עולים על סוסיהם הקטנים, המטופחים, שהושארו כאן. הוא - על הסוס האחרון שנותר למשפחה אחרי החרמות הכשדים החוזרות ונשנות. סוסה שחורה, שאך לפני שנה היתה משמחת כל רואיה בחוסנה, במראה האציל והגא. ועתה, באין מזון לה, הרי היא צל רפאים, שלד מעורר רחמים.
הדרך לענתות. עלייה תלולה, שבעבר היתה הסוסה גומאת בהעלם אחד, אגב צהלה של חדווה מלאת אונים, עתה דרוש לה כפל כפליים של זמן, והיא מתנשפת בכבדות וגוררת עצמה על רגליה המרעידות. לא היה עולה על גבה ולא היה רוכב עליה אילולא ידע שהתנועה מיטיבה עמה ואין גופו הצעיר מהווה מטען רב משקל לגביה. והכשדים המתלווים לו על סוסיהם הברודים, הזריזים, חייבים להמתין לו פרקי זמן ארוכים. קפוצי-פה הם, קודרים, מגלים אורך רוח עד כדי אדישות, לעיתים - מזכירים קברנים.
מגיע רכוב לפסגה. תמה העלייה, הטיפוס העגום בא לקיצו. לרגליו, אי שם, מופזים בשמש העולה, בתיה הצחורים, הנמוכים והצפופים כעדר רחלים, של ענתות. עמק פורה, שכרמים לו ושדות, שיבוליהם נאספו בטרם עת, ועתה הוא חשוף, משחיר, שהמבט אינו מוצא בו נקודת אחיזה, עד שנלאה הוא במאמציו, נוגע ולא נוגע בקו האופק החריף, נוסק ממנו ומעלה - אל השמים הבהירים, שלא חל בהם כל שינוי מאז ועד עצם היום הזה, מאז ועד עולם.
הסוסה מתעודדת, היא זהירה בפסיעותיה, הססנית, בודקת כל אבן הנקרית בדרכה. השביל עצמו, שביל עפר, ולא עוד עליות בו, וכוחותיה של הסוסה, כך נדמה, מספיקים לה לרדת בו.
(חזור לדף קודם)
חורשה זו מוכרת לו היטב ויקרה ללבו עוד משחר ילדותו. היו כאן ציפורים נדירות, זמירים רננו בערבי קיץ בהירים. אך לא הזמירים או הציפורים הנדירות משכוהו אליה, אל חורשה זו. הוא אהב בה את הפטל הרענן, הצומח בשפע בקיץ וניתן למלא בו שק שלם ולהפתיע את כל בני הבית. פטל ריחני, צעיר ומתוק, שצבעו כצבע היין הירושלמי החדש. והיו עוד גרגרי יער למיניהם, ופטריות בסתיו, ועצי אגוז תמירים. זה עתה חלפו על פני גזעו הזקוף כמלך גא, של אחד מהם. אכן, עלוותו הרחבה מזכירה כתר.
חורשה זו טבועה בזיכרונו במעין שיר עתיק על הנערה נז'ין ועליו. נז'ין בת גמליאל. אביה שימש יועץ למלך. איש תמיר, מכונס בעצמו, שדבריו נבונים ואין הוא נחפז להשמיעם, ורק לעיתים רחוקות יחלוף על פניו חיוך מפתיע בצחותו, וישרה על כל המסובים סביבו מעין חדווה רוננת וקרבה של רעות, שיש בה כבוד ושיעור קומה.
לעיתים קרובות היו שתי המשפחות, זו שלו וזו של יועץ המלך גמליאל, מתארחות זו אצל זו. והוא היה נהנה לשמוע את דברי אביו השר ואת דברי גמליאל, דברים של טעם, דבר דבור על אופנו, ולהיות מופתע, הפתעה שהפעימה את לבו, מחיוכו של גמליאל, שהיה מרחיב את שפתיו הדקות ומאיר בעיניו, כל פעם שבתו הצעירה, נז'ין, חלפה על פני המסובים מכל סיבה שהיא. בזכות אביה, היתה נז'ין אחת מבנות יהודה המעטות שבמעטות שידעה קרוא וכתוב והעמיקה בכתובים, ופרקים שלמים ממזמוריו של דוד המלך, המכונסים בספר תהלים, ידעה בעל-פה. אך יותר ממזמורי התהלים של דוד המלך, הלכה שבי אחר שיר השירים לשלמה. כן, נפעמת היתה בהעלותה פסוק או שניים משיר השירים, שפתיה הוורודות רטטו, מבט עיניה הטהור גילה את מלוא כל מעמקיו, עיניים שגונן כחול עז.
כמה שהוא מובן מאליו, נפגשו השניים כאן, בחורשה הזו, הקודרת כל כך היום, שמא - מחמת בואם של הכשדים חמורי הסבר. ואך לפני שנה היתה שונה ואחרת - אווירה קסום וכל כולה - כאגדה עתיקה, מתנגנת, שומרת סוד.
לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט
